מי שוכב על כסא נוח ותופס שמש אם לא דייב קאונס

אנחנו נמצאים חמישה זקנים בפנסיה במלון 'אקסקוליור" ב-KEY WEST, שוכבים על החוף עם מרגריטה בכל יד, ומסתכלים על הים.  פעמיים ביום יוצאים עמוק לים לדוג SAILFISH. יש גם MARLINS  ודגי טונה, אך הם גדולים מדי עלינו. אנחנו מתרכזים רק ב-SAILFISH וכבר דגנו אחד במשקל 78 ק"ג לפני שלושה ימים. שלשום הגדול ביותר שדגנו שקל 28 ק"ג. אתמול (למעשה שלשום) הים שקט מדי ואין בכלל מה לצאת לים, אז שוכבים על החוף ומסתלבטים. אני רואה מימיני כמה גברים משחקים מטקות "קדימה", ורובם לובשים טי שירטס וגופיות סלטיקס. ואז אני קולט את דייב קאונס. מה הוא עושה כאן בחוף הים? חשבתי שהוא עוזר מאמן בדטרויט פיסטונס.  אני ניגש אליו בלי הרבה בעיות. שוחחתי איתו עשרות פעמים כשהיה שחקן, ואח"כ מאמן, ולא ציפיתי שיכיר אותי, אבל זו דרך טובה להציג את עצמי.

אני ניגש אליו.

היי. דייויד?

אתה מדבר אליו. מי אדוני?

אתה בוודאי לא זוכר אותי אבל פעם כתבתי לעתון ישראלי, והיו לי סטודנטים שעשו את האינטרנשיפ בזמן שהיית מאמן.

כן. אני זוכר דברים מעורפלים.

למעשה, ב-1979-80 בקרתי אתכם באימון בפרה-סיסון. זאת היתה למיטב זכרוני העונה האחרונה שלך בסלטיקס. היה שם איזה צעיר בלונדיני  שרק הגיע מאיזה חור פרנץ' ליק מאינדיאנה. לארי בירד או משהו כזה. הייתי אז עם רענן כץ בהזמנת רד אורבך.

אהההה…עכשיו אני זוכר. כן, בא אלינו איזה בלונדיני ביישן מאיזה חור באינדיאנה…

באנו הנה כמה זקנים לשוט ולדוג ולתפוס קצת שמש. מה אתה עושה כאן באמצע העונה? (הוא משמש בהנהלת הפיסטונס ועובד כיד ימינו של ג'ו דומארס, מ.ל)

תפשתי שפעת נוראית ושכבתי שבועיים עם חום. הרופא חשב שכמה ימים בקי ווסט יעשו טוב לכולם, ובעיקר לאשתי. אבל אני טס ב-3 חזרה צפונה.

רעיון מצויין. תהיה בריא וגוד לאק!

YOU TOO. TAKE CARE.

זהו. לא ביג דיל, אבל נתן לי רעיון לדוג אותו מ-"רשימת 50 האגדות שלי" ולעשות מזה את טור היום!

דייב קאונס

תגידו אתם: האם לא מגיע לסנטר ג´ינג´י נמוך בגובה 2.05 שקלע 17.6 נק´ עם 13.6 ריבאונדים ממוצע לקריירה "בתקופת הזהב" של הסנטרים, שזכה בשני אליפויות, שהיה "השחקן המצטיין" של הליגה ב-1973, ששיחק ב-7 משחקי ´אול סטאר´, שנירדם אחרי אליפות 1974 על ספסל בפארק "בוסטון קומונס" עם כל ההומלסים עד הבוקר והפך נהג מונית בבוסטון משך 3 חודשים עד שהחשק לשחק חזר, אז לא מגיע לו להיות אחד מ-"50 אגדות הכדורסל" של הנבא?

=================================================
דייב קאונס – החוט המחבר
=================================================

אחד הדברים הקשים ביותר בספורט הוא להחליף אגדה. הדוגמא הטובה ביותר באה דווקא מספורט אחר – פוטבול. לסן פרנסיסקו היה קוורטרבק מעולה ביותר, הטוב בליגה. אך לקח לו הרבה יותר מסופרבול אחד להוריד קוף גדול שישב על כתפיו: ג´ו מונטנה, הקוורטרבק הטוב מכולם. מונטנה היה יקיר האומה, וברור שיקיר העיר. אם יכלו – היו מצפים אותו בזהב ומשמרים אותו לעד. כשמונטנה פרש ויאנג הגיע, היו אוהדים ששרקו ליאנג בוז. כאילו שלאהוב את סטיב יאנג (שזכה אח"כ פעמיים בתואר "הקוורטרבק המצטיין" של ה-NFL) זאת "בגידה" במונטנה. וכשסטיב יאנג הביא סופרבול, ועוד סופרבול, ועוד…, עדיין שמעת "כן, אבל מונטנה הוא לעולם לא יהיה".

הסלטיקס זכתה באליפות ב-1968-1969 וראסל פרש. בעונה הבאה סם ג´ונס פרש והסלטיקס לא עשו אפילו את הפלייאוף. לסם ג´ונס מצאו תחליף שהיה אפילו טוב יותר – טוב בהרבה –ושמו ג´ון הבליצ´ק. ואת דייב קאונס הביאו להחליף את ביל ראסל – שאחרי לארי בירד הוא הכוכב הגדול בתולדות הירוקים. אז לא ידעו זאת, אבל בדיעבד היה זה תפקידו של קאונס להחזיק את הסלטיקס על גבו יחד עם ג´ון הבליצ´ק, עד שהביאו אוסף זבל מהעיירה פרנץ´ ליק באינדיאנה בשם לארי בירד.

ז"א שקאונס – סנטר נמוך יחסית ובעל ניתור "לבן" – היה חייב להחזיק את הסלטיקס, שהפכה לקבוצה בינונית – על גבו משך 10 שנים תמימות! הוא היה החוט המחבר בין ראסל ובירד. עליו הוטל לשמור על מורשת הירוקים עד שיבוא גואל. ואת הכול חייב היה לעשות בתקופת הזהב של הסנטרים, תקופה שלא תחזור יותר לעולם. אחרי שהציפור פרשה לא הגיע גואל חדש עד העונה. לכן הסלטיקס נקטעה והפכה לקבוצת זבל כמו הניקס, בעשר השנים האחרונות (ויותר). עכשיו תפקידו של קווין גארנט – עם שני עוזרים אוטנטיים, פול פירס וריי אלן – להעלות שוב את הסלטיקס למקום שבחר לה אלוהים מלכתחילה: בראש הליגה, או לפחות בראש החלק המזרחי שלה.

מי היו הסנטרים הנהדרים של תקופת הזהב נגדם התלכלך קאונס ערב-ערב תחת הסלים כשכולם מלבד מלון גבוהים ממנו? נסו את וויליס ריד, בוב לנייר, ווס אנסלד, וולט בלאמי, מוזס מלון, ביל וולטון, קרים עבדול ג´אבר, נייט ת´ורמונד, ספנסר הייווד, ואלבין הייס. בוודאי היו עוד שפרחו לי מהראש. ונגד כל האול-סטארים הללו שרובם נמצאים ב-"היכל התהילה" הוא קלע 17.6 עם 13.6 ריבאונדים למשחק בעשר שנות משחק בנבא!

הנשק של קאונס – סליחה, שלושה כלי נשק – היו  מלחמה ללא ויתור של ג'ינג'י אירי-אמריקאי אוטנטי, עקשן כפרד, ולא מוותר לאיש; טיימינג מופלא שרק ללארי בירד היה כמוהו, והנשק העיקרי הסקייהוק השמאלי שלו שלא נמצאה לו אז הגנה, ואני בטוח שאילו שיחק היום, גם היום לא היתה הגנה מפניו. הוא היה מכדרר עם גב לסל בימין,  ואז מהעיר כדור לשמאל, עושה חצי צעד עם פנייה של  200 מעלות לכוון הסל, ואז זרוע שמאלית מורמת, וכל מה שנותר לעשות היה להתפלל לאלוהים שהוא יחטיא.  היתה זו תנועה קלאסית שרק בגלל הסקייהוק של קרים עבדול ג'אבר לא קיבלה שם המייחד אותה מכל הזריקות לסל האחרות.

=================================================
קצת היסטוריה על "תקופת קאונס"
=================================================

קאונס היה בחירה מס´ 4 של הסלטיקס. הם לא ידעו בדיוק אם הם בוחרים פאוור פורוורד או סנטר. קאונס אמר להם: "סנטר". הוא היה הסנטר הנמוך בליגה בזמנו עם ניתור בינוני. אבל היו לו ידיים ארוכות, ומהירות של סמול-פורוורד. גם היה לו אופי אירי מהסוג המטורף ביותר שלא מוכן להפסיד ויהי מה. הוא לא היה מכונת קליעות כצ´מברליין ולא היה קיר הגנה כביל ראסל, אך הוא התאים אז פרפקט לפאסט-ברייק של הסלטיקס שאז היה צורת משחקם כמה שנים בגלל חוסר גובה כרוני של הקבוצה.

למרות קומתו הנמוכה וניתורו הבינוני, קאונס היה אחד הריבאונדים הטובים בליגה. מיקום מצוין, הבנת משחק עילאית, וזרועות ארוכות "השייכות" לאחד שהוא 2.12 לפחות. לא הייתה כל תפאורה במשחקו. הוא, כמו פועל פשוט במפעל "הוטליינס" המפורסם של בוסטון ליצור זכוכית, שיחק באופן תעשייתי, אינטנסיבי וחסר כל אימפרוביזציה. הייתה מין אנומליה במשחקו שתמיד נראה כאילו הוא זקוק לעוד קצת ליטוש. משחקו היה חסר אלתורים וישר לעניין. הוא היה לוחם ללא חת עם כל כך הרבה פציעות ברכיים שאילו ראית אותו מתקלח, היית בטוח שהיה לו קרב סכינים סוער נגד כמה גמדים.

לי הוא תמיד נראה כבניין די גבוה עם ג´ינג´ים כשצידו השמאלי – ידו השמאלית של השמאלי האופטימאלי הזה – מפואר הרבה יותר מצידו הימני, דבר שנתן לו יתרון בכל שנות משחקו. הוא היה שחקן נשמה. מין מוטי ארואסטי בגובה 2.05. הוא שיחק חזק, אך בד"כ בצורה הגונה. כשהוא אמר פעם ש-"אני לא פוצע בכוונה אף אחד אלא אם-כן זה משחק חשוב", היה במשפט קצת נכון והרבה לא נכון. "הקצת נכון" הייתה עלייתו התמידית ברמה במשחקי הפלייאוף החשובים.

בעונת 1971 הסלטיקס הייתה במקום השלישי במזרח אחרי הניקס והסיקסרס. אז הלכו רק שתיים לפלייאוף, והייתה זאת הפעם האחרונה בזיכרון שהירוקים התחילו לשחק גולף בסוף חודש מאי. בעונת 1972 בא מהפך, והרבה תודות לקאונס והבליצ´ק, הסלטיקס סיימו ראשונים במזרח עם 56-26. בפלייאוף הם שטפו את אטלנטה (אז כבר הלכו 4 לפלייאוף) 4-1 במשחקים, לפני שהפסידו בגמר המזרח לניקס האלופה, 1-4. הניקס הייתה אז בשיאה ולסלטיקס לא הייתה תפילה. בכ"ז קאונס סיים את הפלייאוף עם ממוצעים של 18.8 נק´ ו-15.2 ריב´, וזה נגד וויליס ריד ודייב דה-בושר.

לקאונס הייתה את העונה הטובה בקריירה ב-1972-1973 כשהוא מסיים את העונה עם 20.5 נק´ ו-16.2 ריב´. הוא זכה גם בתואר "השחקן המצטיין" באול סטאר (14 נק´, 20 ריבאונדים!). הוא השתתף ב-7 אול-סטארס, ולדעתו היה צריך לזכות גם באול-סטאר של 1973-1974, אבל נתנו את התואר למערבי ג´רי ווסט והוא היה בערוב יומו. אתם יודעים, כמו שנתנו את האוסקר לפאול ניומן על הסרט "דה סטינג" לא בגלל שהיה כה גדול בסרט, אלא בגלל ש-"הגיע הזמן. ה-DOOD מזדקן", אמרו שופטי האוסקר.

הרקורד של הסלטיקס ב-1972-1973 שהיה 68-14 הוא אחד הטובים – כפי שהרקורד של המאבריקס היה בין הטובים ב-2007, אבל בדיוק כמו המאבריקס הם חזו בגמר הפלייאוף בטלוויזיה. זאת שוב הייתה הניו-יורק ניקס עם וויליס ריד, וולטר פרייזר, ביל בראדלי, דייב דה-בושר וארל "דה פרל" מונרו (שזכתה באליפות) שעצרה את הסלטיקס. אני חזיתי אז בכל המשחקים גם בגארדן של ניו-יורק וגם בגארדן של בוסטון, ולבי היה חצוי. כאילו שיש לך שתי בנות ומכריחים אותך לבחור את האחת שתינצל והאחת שתיכחד. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כשהסלטיקס מנצחים במשחק הראשון את הניקס בניו-יורק 134-108 וגונבים ל-"תפוח הגדול" את יתרון הבית, אבל במחיר כבד: הבליצ´ק נפצע בכתפו הימנית, והחליט לסיים בגבורה את כל סידרת הפלייאוף כשהוא משחק, למעשה, רק עם זרועו השמאלית (הוא היה ימני שקלע לא רע בשמאל).

קאונס והבליצ´ק היו גיבורי סדרות 1974 ו-1976. המאמן היה אז תום היינסון, וכשהניקס עלו לגמר נגד מילווקי של קרים עבדול ג´אבר, הוא אסר עליהם לעשות דאבל-טים על ג´אבר: "דייב יסתדר איתו. תחכו ותראו". וכך בדיוק היה: כל המדיה עלתה על היינסון כשג´אבר במשחק נפלא מנצח את המשחק השישי בבוסטון, ועכשיו על הסלטיקס לשחק משחק שביעי במילווקי. עד אז קרים קלע 33.6 ממוצע בששת המשחקים הראשונים. קאונס שמר עליו לבדו, ועשה עבודה נפלאה בשלושת הניצחונות. במשחק השביעי החליט היינסון להפתיע את מילווקי ולראשונה בסדרה עשה ´דאבל-טים´ על קרים. הבאקס התבלבלה. קרים הצעיר לא ידע בדיוק כיצד להסתדר עם השמירה, והסלטיקס ניצחה במילווקי. קרים קלע 14 ברבע הראשון אך זה היה זה (הוא סיים עם 26 נק´ ו-13 ריב´). הג´ינג´י, שהיה משוחרר משמירה בודדת על הענק, פרץ במשחק ה-7 עם 28 נק´ ו-15 ריבאונדים. ה-MVP של הסדרה היה פועל שחור אחר של הסלטיקס – ג´ון הבליצ´ק. הייתה זאת האליפות הראשונה של הירוקים בתקופת "אחרי ביל ראסל".

המשחק החמישי בגמר של 1976 נגד פיניקס נחשב ע"י רוב העיתונאים, המאמנים, והשחקנים, כטוב ביותר בהיסטוריה של הנבא. היה זה "משחק 3 ההארכות" המפורסם כשדייב קאונס מוביל את הסלטיקס בנקודות וריבאונדים, אבל פאול ווסטפול מהסאנס הוא האדם שזוכרים מהמשחק. הסלטיקס פותחת עם יתרון 32-12 ברבע הראשון. הסאנס מצמצמת ל-15 חסרון בחצי, ומשווה בסוף ל-95-95. הבליצ´ק קובר אחת מרחוק עם הבאזר והסלטיקס מובילה 111-110 עם שנייה לסיום, וללא טיים-אאוט לסאנס. פאול ווסטפול בכ"ל צרח "טיים-אאוט" והשופטים המבולבלים עצרו את המשחק, ונתנו לסלטיקס קליעת עונשין. ג´ו-ג´ו ווייט קובע 112-110. השנייה לסיום כשווסטפול קרא ל-"טיים" שלא היה לקבוצתו נשארה כשהכדור מוצא תחת הסל של הסאנס.

זריקת כדור ארוכה לאורך המגרש. הכדור בידיו של גאר הרד, ואז הג´אמפ שלו עם הבאזר קבע 112-112, והארכה שלישית. עייפות ופאול-טראבל גמרו עם הסאנס ששבקו בהארכה השלישית, והשביקה המשיכה למשחק ה-6 אותו ניצחו הירוקים 87-80 וזכו באליפות שנייה "אחרי קרים". אגב, בסיום העונה שונה החוק המכונה "חוק פאול ווסטפול" ע"י הליגה.

באמצע עונת 1976-1977 החליט פתאום קאונס שהוא "עייף מכדורסל" ורוצה מנוחה. את מנוחתו בילה כנהג מונית מיליונר, המסיע עבור 2$ כל חפץ, ואפילו עם הדסטיניישן הוא דרום בוסטון, אחד האזורים הקשים בארה"ב. מספרים שבדרום בוסטון קאונס היה נעצר לכוס קפה, וכל השחורים הגיחו מחוריהם לראות ולהיות עם "הג´ינג´י". לפעמים הוא היה שוכח מנהיגת המונית ונישאר לדסקס הופס עם שחורי השכונה. הוא חזר לפני הפלייאוף "עם ראש נקי ושרירים נינוחים", כפי שאמר. הייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה ששחקן מחליט לנוח מהנבא ללא פציעה, ומרצון. כזה היה קאונס: תמיד עם דעה משלו, ועקשן כפרד, כמו כל הג´ינג´ים.

היה זה ה-HURRAH האחרון של תקופת קאונס, הבליצ´ק, וג´ו-ג´ו ווייט. הסלטיקס נכנסה בסיום עונת 1976-1977 לתקופה השחורה בתולדותיה. רק השנים האחרונות לפני בואם שלקוין גארנט וריי אלן היו דומות להן באפסותם.

דבר נוסף התגלה עם השנים בקשר לקאונס: הוא היה משורר, מספר ספורים, ובסופר שכתב הרבה, ורק עתה כמה מעבודותיו יוצאות לאור, כגון הפואמה הזאת שכתב, כאילו הוא הכדור וויט שהוא היה הפרומוטר שלו.

=================================================
"רק תדאגו שלא אפוטר"
=================================================

הקבוצה ירדה מדחי לדחי. מאמנים באו והלכו. בעלי הקבוצה הוחלפו. בעונת 1977-1978 התמנה קאונס למאמן-שחקן של הקבוצה. בפגישת הקבוצה הראשונה הוא אומר לשחקניו (שרבים מהם היו חבריו): "אני רוצה שדבר אחד יהיה ברור לכולם: אתם משחקים עבור מטרה אחת, ומטרה אחת בלבד – שלא אפוטר". דייב קאונס אמר אז: "אני יודע שאם לא אצליח העונה עם השחקנים שיש לי, אז בעונה הבאה אהיה SALESMAN של מכוניות משומשות".

הייתה זו תקופה עצובה בסלטיקס. קאונס מוציא את עצמו מהחמישייה "כי קאונס מסריח". כך אמר לעיתונאים ששאלו מדוע הוא מוציא את עצמו. כמה דקות אחרי קאונס מחזיר את עצמו לחמישייה כי "ישנם 200 מיליון אמריקאים, וההנהלה לא יכולה למצוא לי סנטר אחד?". לעיתונים קאונס הוא חגיגה אחת גדולה. הוא תמיד אמר מה שעלה לו על שפתיו, בלי מעצורים רבים. משהו מהסוג של צ´ארלס בארקלי. כשאמרו לו שרואים שיפור בקבוצה, ולא לשים לב להפסדים וניצחונות, הוא ענה: "אם ניצחונות לא חשובים, למה סופרים נקודות?".

העונה שבאה אחרי לא הייתה טובה יותר. הדבר הטוב היחיד שקרה בה היה הדראפט.

OUT OF NOWHERE רד אורבך – מאמנה היהודי הדגול לשעבר של הסלטיקס, ועכשיו נשיא הקבוצה – קורא בסיבוב הראשון של הדראפט "לארי בירד". כולם נדהמו. לא האמינו שרד מוכן לשחק עונה שלמה בלי בחירת דראפט ראשונה. מדוע? כי לארי היה אז ג´וניור באינדיאנה סטייט ורד היה צריך לחכות עונה נוספת עד שתגיע הציפור (אז רק הסניורים היו בדראפט). קאונס נשאר עם קבוצה ללא בחירת דראפט סיבוב ראשון, אבל הייתה זו בחירה שהחזירה את הסלטיקס לימי זוהרה תוך שנתיים.

עונת 1979-1980 הייתה עונתו הראשונה והאחרונה של קאונס עם לארי בירד (רוברט פריש וקווין מקהייל יגיעו רק עונה אח"כ). הסלטיקס עם בירד וקאונס סיימה את העונה עם רקורד נהדר של 61-21, 4-0 במשחקים נגד הרוקטס, אך הפסד של 1-4 לסיקסרס בגמר המזרח.

קאונס פרש ב-1980, אבל חזר ב-1982-1983 לשחק חצי עונה עם הבאקס, ואח"כ שירת כמאמן של השרלוט הורנטס, סן אנטוניו, וסן פרנסיסקו. היום הוא עוזר מאמן של הפיסטונס, ומשחקם החזק, התעשייתי, וחסר האלתורים הוא תוצאה של עוזר המאמן עם הצווארון הכחול שפיתח בדטרויט קבוצה כלבבו.

קאונס. היה גם מאמן.

=================================================
נאום "היכל התהילה"
=================================================

דייב קאונס ניבחר ל-"היכל התהילה" ואח"כ ל-"50 האגדות" בגלל משחקו העקשן, הלא מוותר, החזק. כשהיה שומר על גבוהים וטובים ממנו כוילט צ´מברליין או וויליס ריד הוא היה נידבק אליהם ולא מרפה משך כל הדקות שהיה על הפארקט – בד"כ 42 דקות ומעלה. הוא היה כזה עקשן, מלא אנרגיה, ער לכל תזוזה, ונודניק הגנתי עד שלשחקן ההתקפה היה "נימאס" מהקרצייה הג´ינג´ית, ומשחק הסנטר הנגדי השתבש. הוא שיחק בתקופה של קוסמים כפיט מרביץ´, ד"ר ג´יי, וויליס ריד, וצ´מברליין, וכמובן שלא היה לו את ה-GLITZ שהיה להם. מה שעשה ממנו שחקן-אגדה הייתה התמדתו, יציבותו, ועקביותו בכל משחק. הוא בא לעבוד, לא לשחק. הוא בא להזיע ולהתלכלך תחת הסלים, ולא לתת שואו-טיים לאף-אחד. אבל היו לו גם כמה כלים נהדרים: הוק שמאלי בלתי ניתן לעצירה, קליעת ג´אמפ טובה מחצי מרחק, ומיקום עליון. הוא גם תמיד היה השחקן עם הכושר הגופני הטוב על הפארקט, מלבד הבליצ´ק כמובן.

בנאום קבלתו ל-"היכל התהילה" אמר: "אף פעם לא הייתי, ואף פעם לא חשבתי על עצמי כסופרסטאר. תמיד הרגשתי כפועל המגיע לבית החרושת ב-8 בבוקר וצריך לתת יום עבודה מעולה בן 8 שעות. אני הייתי הנציג של המעמד העובד בנבא. כבוד גדול הוא לי שבחרתם בי, כי אני יכול למנות כמה וכמה שחקנים טובים מדייב קאונס. אתה צריך את האנשים הנכונים והשחקנים הנכונים לידך כדי להצליח. בואו ונהיה ישרים עם עצמנו ועם הוועדה שבחרה בי:!  I WAS PRETTY LUCKY".

זהו קאונס: לעולם לא ידבר על עצמו. תמיד ייתן קרדיט לאחרים. אבל הקשיבו למה שאומר לכם דוד מנחם: "הוא נמצא אצלי ברשימת "10 הסנטרים הגדולים בכל הזמנים".